לפני מספר שבועות התישבתי על המזרן שלי בבוקר, עמדה לפני שעה וחצי של זמן פנוי וחשבתי לעצמי איזה דרך נפלאה להתחיל את היום.

חיכיתי לשיחת טלפון חשובה, חרגתי ממנהגי והנחתי את האייפון שלי ליד המזרן. אני מניחה שאתם יכולים לנחש את ההמשך..האימון הפך לאימון הצצה בטלפון, כל רטט הסב את תשומת ליבי, אחריו הגיעו המחשבות על מי שצלצל, מה הוא רצה, מתי אספיק לחזור אליך וכך הלאה.

שקט לא היה שם, התכנסות פנימה לא הייתה שם, מודעות לא נכחה שם, גם נוכחות לא הייתה שם. היה אולי רצף של תנועות ותו לא.

 

אחד העקרונות המובילים בתרגול הוא השקטת התודעה. "כאשר אנו מציבים את עצמנו על המזרן אנו מרחיקים עצמנו מן האחריות להגיב לעולם. העיינים מופנות פנימה, מבקשות לתפוש את מצב הרוח הפנימי, את מצב התודעה. בין אם אנו ממוקדים, מוסחים או עצבניים. בין שאנו מאושרים, עצובים או כועסים. בין אם אנו פוחדים עייפים או נמרצים – העיניים ממוקמות בחלק האחרוי של הראש.

אנו מתבוננים בעצמנו ובאימון שלנו מתוך שקט פנימי. עם כל שאיפה, העיניים שוקעות עמוק יותר אל תוך החלק האחורי של הראש. עם כל נשיפה, מתעצם הריכוז.

תודעה ריקה מעצימה עצמה תוך כדי אימון"

כותבת אורית סן גופטה במדריך האימון של ויג'נאנה יוגה.

 

להגיד לכם שהשיחה הייתה עניין של חיים ומוות  - אינני יכולה, אספר לכם שחזרתי בערב הביתה והתישבתי על המזרן, הטלפון בחדר השני , רחוק ממני ונהנתי מישיבה שקטה.

 

כשאנחנו מתכננים להגיע לשיעור יוגה, נכנסים לבניין, יורדים במדרגות ונכנסים לסטודיו בואו נאפשר לעצמנו רגע של שקט, רגע של התרחקות ממה שבחוץ והתכנסות פנימה.

החיים של רובנו עמוסים כל כך, מלאים כל כך, אנחנו רוב הזמן בריצה, מנסים להספיק עוד, לנצח את הזמן ושוכחים את עצמנו את האפשרות להשאיר מרחב קטן לנוכחות.

 

לא חייבים לברוח רחוק, לא חייבים להגיע למקום בו אין קליטה, אפשר לבחור! לבחור להשאיר את הבחוץ בחוץ, להניח לטלפון לשעה וחצי.

 

ואולי אפילו אחרי השיעור לחכות עוד כמה דקות לפני שאנחנו ממהרים להסתכל מי התקשר ולהציף את עצמנו במחשבות.

 

אולי נזכה בעוד רגע קטנטן של שקט.

 

אום

 

יעל